"stranger things", סדרת הנטפליקס החדשה שהרעיפו עליה כבר תשבוחות-אינספור, היא מעל הכל מכתב אהבה לקולנוע ההוליוודי של שנות ה80. הסדרה גדושה בהומאז'ים וויזואליים ובאזכורים בדיאלוג לתרבות הפופ של העשור. שוטים רבים בסדרה מנסים (ומצליחים) לדמות היטב שוטים מ"אי-טי", "הנוסע השמיני", "מפגשים מהסוג השלישי" ועוד רבים. הדמויות הראשיות של הסדרה לא מפסיקות להכריז "לאנדו קארליסיאן", להקשיב לקלאש ולעטר את הקירות שלהם בפוסטרים של "Evil dead" ו"היצור" של ג'ון קרפנטר.
העניין הוא בשבילי, יליד שנת 2001, אין יותר מדי השפעה נוסטלגית מריפרורים לקולנוע של התקופה הזו. שיהיה ברור, גם אני צפיתי ברוב רובם של הסרטים המאוזכרים בסדרה, והקריצות האלו היו רגעי "אה, הנה רפרנס" נחמדים, אבל לא הרבה יותר. זה לא מתקשר עם זכרונות הילדות המתוקים שלי, לא מזכיר לי את טעמו המתוק של "זיפ", זה לא נוסטלגי בשבילי.
לכן, אני לא מסתכל על הסדרה דרך משקפי הנוסטלגיה שהיא נותנת לרבים מהצופים שלה, ולדעתי היא מסתמכת על המשקפיים האלו הרבה יותר מדי.
וויל ביירס, ילד קטן בעיירה קטנה בארצות הברית, נעלם. היעלמותו מכניסה את החברים שלו, אמא שלו, אח שלו, שוטר העיירה ועוד דמויות רבות ומגוונות, למסתורין מורכב ושנות ה80-י למדי. ויש גם ילדה שמזיזה דברים עם המוח. זה תמצות גס למדי של הסדרה, כי היא מספרת על המון המון דמויות, לכל אחת מהן יש מניעים וסיפור רקע משל עצמה. במישור הזה הסדרה עובדת היטב, אגב.
הסדרה היא "אנסמבל פיס" מוצלחת מאוד. רוב רובן של הדמויות הן מעניינות ומשוייפות, ואפילו עוברות תהליך משמעותי במהלך שמונת הפרקים של הסדרה, ויש לכולם כימיה מצויינת עם כולם.
אבל כשהסדרה מתמקדת כל-כך הרבה בלהיות סרט של שנות ה80, היא קצת מאבדת אותי. ראשית, כי אני פשוט לא מבין לאיזה קבוצת גיל הסדרה מיועדת. לפעמים היא מרגישה לי כמו סדרת נוער, ואגב, האספקט הזה שלה מצויין. העלילה של נאנסי, ג'ונת'ן וסטיב (אנחנו עומדים לדבר על זה שסטיב נראה ומתנהג בדיוק כמו בן שוורץ?) היא החלק הכי טוב בסדרה בשבילי. נאנסי היא הדמות האהובה עליי, וגם שני הטינייג'רים האחרים שלא מפסיקים בקרבות המצ'ואיזם שלהם הם מאוד גבוהים ברשימה. אלו שלושת הדמויות שהכי ריגשו אותי, ללא ספק, וגם אם זה בעיקר בגלל שהם קרובים אליי מאוד בגיל ולכן הסיפור שלהם מבוסס על קונפליקטים שרלוונטיים אלי יחסית, אני עדיין חושב שהעלילה והדמויות האלו הן אלו שכתובות הכי טוב ובאופן הכי מעניין.
אם הסדרה היתה מספרת רק עליהם, היא היתה סדרת נוער, אבל היא לא מנסה להיות כזו. כמו שאמרתי, לא ברור מה הגיל שאליו היא מכוונת. אחרי כל כמה דקות שהיא מבלה בתור סדרה לבני העשרה, היא מבלה עוד כמה דקות בתור סדרת ילדים מוצלחת במיוחד, עם הדמויות המצויינות של הילדים הקטנים שעוברים קונפליקטים אישיים של סרט ילדים קלאסי, ואז פתאום היא הופכת לסדרה לקהל מבוגר- עם קונפליקטים של הורות וחיי נישואין. כל אחת משלושת הסדרות האלו היו יכולות להיות מצויינות, אבל כשמערבבים אותם לסדרה אחת זה קצת מוריד ממנה, כי סדרה בכל זאת צריכה קהל יעד. וכשמפזרים מעל כל זה כל-כך הרבה נוסטלגיה לשנות ה80, זה רק מבלבל הכל עוד יותר. הייתי אומר שזו סדרה לכל המשפחה, אם היא לא היתה מכילה קטעים שהיו משאירים ילדים קטנים עם סיוטים במשך חודשים.
אבל הבעיה הגדולה ביותר עם קדחת האייטיז של הסדרה היא שהיא פשוט שם, בלי סיבה מוצדקת. כשסרט או סדרה מרפררים כל-כך הרבה, צריך להיות לזה תירוץ מעבר להומאז'. זה צריך גם לאמר משהו. משהו על העולם הפנימי של הסדרה או משהו על העולם שלנו, אבל לסדרה הזו אין מה לאמר בכלל דרך הרפרנסים שלה, חוץ מ"איזה כיף היה להיות ילדים/טינייג'רים פעם, אה?". אם הומאז' הוא רק לשם ההומאז' אז זה ממלא יותר מדי מקום שיצירתיות היתה יכולה למלא.
הדבר היחיד שמצעד הקריצות הזה עושה זה להפוך את הסדרה לחגיגת נוסטלגיה אחת גדולה, כזו שגם ככה עובדת על חלק מסוים מאוד מקהל היעד המעורפל והרחב של הסדרה. וחוץ מזה, לרכב על הנוסטלגיה של הצופים כל כך הרבה זה פשוט זול מדי. זה לא רגש שקשה לעורר בשום צורה- רק צריך לבחור פסקול של שירים ידועים מתקופה מסויימת ולאזכר כמה שיותר את מתרבות הפופ של אותה התקופה. בקיצור, במקום ליצור אמנות חדשה, יוצא פלייליסט של אמנות של אנשים אחרים.
אני מבין את הצורך לתבל בכמה שיותר נוסטלגיה בסרטים או סדרות שלא עובדים בכלל אחרת- זו דרך מתוחכמת להסיח את דעתנו מהריקנות של היצירה בעזרת תזכורות תמידיות ליצירות מלאות יותר. אבל זה לא המצב עם "סטריינג'ר ת'ינגס". אם המינון של הריפרורים היה פחות מוגזם, היינו נשארים עם סדרה ממש מוצלחת. זו סדרה שעובדת גם בלי לדבר כל רגע על סטיבן קינג- היא מרגשת, הדמויות שלה נהדרות, היא מספרת במיומנות ובמקצועיות את הסיפור המורכב והמעניין של הדמויות הללו. יש בה עוד פגמים- המשחק של וינונה ריידר מוגזם מדי לדעתי, הפרקים הראשונים יכולים להגרר יותר מדי ולעיתים יש דמויות מיותרות- אבל הדברים הטובים פשוט היו עוקפים אותם- הדמויות והסיפור שהזכרתי קודם, המשחק של הילדים והנערים, האומץ בה הסדרה נוגעת גם בנושאים רציניים, העיצוב, הדיאלוג, הפסקול המקורי, הצילום, ומעל הכל- הנשיא הראשון של כדור הארץ- מנהיגנו הדגול- דאסטין. בסך הכל, כפי שאתם רואים, אני מאוד אוהב את הסדרה הזו. זו סדרה טובה, אני ממליץ לצפות בה ומצפה לעונה השנייה. אבל אם אפשר, אינטרנט יקר, בבקשה להירגע, כי היא לא מושלמת בשום צורה ויש לה פגמים מאוד משמעותיים שמושכים אותה למטה.
אני מדרג את הסדרה הזו 7.5 הומאז'ים מתוך 10.
(זה בDVD ובלו-ריי כי אני מילניאל, כמובן). קידום עצמי חסר בושה לסיום: ביום חמישי הקרוב (19 לאוגוסט), בתכנית הפאנל שלנו בhalalit.tv אנחנו מדברים על הסדרה. פאנל התסריטאים, stranger things, יום חמישי, 16:00-17:00, halalit.tv, בואו.
תמונות זזות 